תנ"ך על הפרק - במדבר ט - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר ט

126 / 929
היום

הפרק

פסח מדבר, הַצִּוּוּי על פסח שני, הַגֵּר בפסח, הענן

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעֲרְבַּ֛יִם תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמוֹעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃עַל־פִּ֣י יְהוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אח"כ צוה ויעשו בני ישראל את הפסח. לפי שלמעלה צוה בתחלת הפרשה על הדלקת המנורה שהיא מצוה ראויה לכהנים. ואח"כ צוה קח את הלוים שהיא מצוה הראויה ללוים. עכשיו בא לצוות ענין הפסח שהיא מצוה ראויה לישראל. וז"ש ויעשו בני ישראל את הפסח. הרי כהן ולוי וישראל. ומכאן למדו בכל מקום לומר כהן ולוי וישראל. וכן אמרו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ולפי שי"ב נשיאים הקריבו את קרבנם בי"ב ימים של ניסן והיו קרובים לט"ו מניסן. צוה על מצות הפסח. ולפי שידוע שבאומה גדולה כזאת א"א שלא יהיו בהם טמאים. והיה ראוי שהתורה תפרש מיד דין הטמאים. אמר שקרה מקרה שהיו טמאים אלו האנשים ובאו לשאול על טומאתם. ולכן באה התשובה על הכל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם: ואמר ויהי אנשים. והיה ראוי שיאמר ויהיו אנשים. אבל אמר ויהי. להורות על מאמרם ז"ל אין ויהי אלא לשון צער. ולפי שהם היו טמאים על נדב ואביהוא שנשרפו ביום שמיני למילואים. לזה אמר ויהי ולא ויהיו. או שאמר ויהי לפי שאלו האנשים היו מישאל ואלצפן בני עוזיאל דוד אהרן. והם אחים אנשים גדולים עד שלפי אחוותם וייחודם ומעלתם היו כאיש אחד. לזה אמר ויהי. והנה לפי חכמתם נראה שלא שאלו כהוגן. כי אחר שהיו טמאים איך היו אומרים למה נגרע. ועוד למה אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם. כי לא היה להם לומר אלא אנחנו טמאים למת בנפש. או בנפש. כמו שאמר למשה איש איש כי יהיה טמא לנפש. ועוד למה הוצרך משה לומר. עמדו ואשמעה. כי הדין היה ברור שאחר שהיו טמאים לא היו יכולים לעשות את הפסח. אבל שאלתם היתה עמוקה. ולכן נסתפק משה בם. וזה כי הם אמרו אנחנו עסקנו במצוה שצויתנו. קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש. וזהו אנחנו טמאים לנפש אדם מיוחד. ואם כן איך אפשר שבעבור שעסקנו במצוה. נגרע מהקריב קרבן ה' ולא נעשה מצות הפסח. וזהו למה נגרע. כי אין ראוי שהעוסק במצוה יאבד מצוה אחרת. וכשראה ששאלתם ראויה אמר עמדו ואשמעה. ועוד תמצא כי בשאלתם רמיזה גדולה והיא עמוקה מאד עד שנסתפק משה בה. וזה גלו באומרם אנחנו טמאים לנפש אדם. וזה כי כבר רמזתי למעלה בהרבה מקומות כי מיתת בני אהרן היתה בשביל חטא אדם הראשון וקין. ולא היתה השכינה שנסתלקה בשביל חטא אדם יכולה לירד. עד שנדב ואביהוא יפרעו חוב אביהם. שהם היו דומים לו בחכמתו בענין שבני אהרן לא מתו בשביל חטא ועון. אלא בקרבתם לפני ה'. ועל שהיו דבקים בה' מכל אדם. כאומרו בקרובי אקדש. וא"כ אחר שאין עון אין מיתה ואחר שאין מיתה אין טומאה. וז"ש אנחנו טמאים לנפש אדם. ואין אנחנו טמאים בטומאת מת. אלא לנפש אדם הרמוז וא"כ למה נגרע. וכשראה משה דבריהם והבין עמקם. נסתפק בדבר ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. כי דינכם מחודש ועמוק. ואין ראוי לדונו אלא יחידו של עולם. אחר שאין מיתה בלא חטא. ולכן באתהו התשובה איש איש כי יהיה טמא לנפש. כאן לא אמר לנפש אדם אלא לנפש. יהיה מי שיהיה. או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר בין אם יהיה טמא לנפש עתה מקרוב. או שיהיה בדרך רחוקה אפילו מזמן אדם הראשון. ראוי לו לעשות הפסח בחדש השני ולא בחדש הראשון: אחר שהשלים דין הפסח חזר להשלים ענין הדגלים וסדר מסעם. וזהו וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן ובערב יהיה על המשכן כמראה אש. כמו שהיה בראשונה קודם עון העגל. ואמר כי סדר מסע הדגל היה כי בהעלות הענן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון הענן יחנו. בין יהיה זמן רב או מעט. והנה בזאת הפרשה תמצא י"א עננים שהם נקראים ענן ה'. לפי שהם כנגד שם ה' של עשר ספירות. והעליונה על כולם שהוא הי"ה. וזהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. כי הענן עצמו נקרא פי ה'. ורבותינו אמרו שבעה עננים כתובים למסעיהם והכל דבר אחד. כי העשרה הם שבעה. והשבעה הם עשרה ליודעים. ואולי שנזכרו בכאן אחד עשר עננים. ובאמרו ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר כלל ענן אחר. כי אין אש בלא ענן ועשן. כאומרו וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ולילה אש להבה סביב. באופן שיש בזאת הפרשה שנים עשר עננים למספר שבטי בני ישראל. להורות כי שם ה' ועננו היה עם כל שבט ושבט. ועל פיו היה נוסע ועל פיו היה חונה. וזהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. אעפ"י שהיו מועטים וכן ובהאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. כי היו ממתינים זמן רב. ושמרו בני ישראל כמו ואביו שמר את הדבר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך